פסק-דין בתיק ב"ל 55261-04-13

1.         זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 3/2/13 ("הוועדה"), אשר קבעה שהמערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר מיום 14/5/11 ("ההחלטה").

2.         טענת הערעור העיקרית היא שהחלטת הוועדה אינה מתייחסת לנסיבותיו האישיות של המערער, עברו התעסוקתי, גילו, ליקוייו הרפואיים ויתר נתוניו האישיים. נטען עוד כי הוועדה לא התייחסה לתיעוד הרפואי שעמד בפניה ולא הסבירה כיצד הגיעה למסקנה אליה הגיעה.

3.         לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי הוועדה הייתה ערה לכל ליקוייו של המערער, ונתנה דעתה גם לנתוניו האישיים, לרבות גילו הצעיר, השכלתו ועברו התעסוקתי.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.         לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/ 01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). 

5.         מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי ביום 3/2/13 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער, ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובל המערער, וציינה כי המערער בן 39, אובחן כסובל מסוכרת עם נוירופתיה, הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני, הגבלה בתנועות כתף ימין עד גובה השכם ותת פעילות בלוטת התריס, נכות רפואית יציבה בשיעור 76%. הוועדה ציינה כי המערער סיים תיכון, עבד כמוכר בחנות מתנות ובחנות מכולת, ובנוסף עבד כעוזר חשמלאי. הוועדה נתנה דעתה לעובדה שכעת המערער אינו עובד, לומד הנהלת חשבונות ולדבריו מתקשה להתרכז בלימודים.

הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים בתיק, ועל יסוד התרשמותה מהמערער קבעה כי המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה, ללא מאמצים פיזיים חריגים עם אפשרות לארוחות סדירות. לדעת הוועדה, המערער מסוגל לעבוד בעבודות משרדיות פשוטות, חרושת קלה, אריזה מיון והרכבה, או כל עבודה פשוטה אחרת שאינה דורשת הכשרה מקצועית מכל סוג שהוא ושניתן ללומדה תוך כדי ביצועה.

לאור האמור, נדחה הערר ונקבע שהמערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

6.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי הוועדה פעלה כדין ודין הערעור להידחות.

בהחלטתה נתנה הוועדה דעתה לנתוניו האישיים של המערער, לרבות גילו הצעיר, השכלתו התיכונית ועברו התעסוקתי. החלטת הוועדה משקללת גם את השפעת ליקוייו של המערער ומגבלותיו על יכולתו לעבוד, בין היתר בנוגע למחלת הסכרת ולהגבלה בעמוד השדרה.

החלטת הוועדה עולה בקנה אחד עם חוות דעת רופא מוסמך מיום 10/9/12 ודו"ח פקיד השיקום מיום 10/9/12, לפיהם המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה, ללא מאמצים גופניים ניכרים. לאור כל האמור הגיעה הוועדה למסקנה כי יש לדחות את הערר.

7.         אין לקבל את הטענה שהוועדה לא נתנה משקל לכל אחד מליקוייו של המערער בנפרד, שכן הוועדה פירטה את הליקויים מהם סובל המערער, והעבודות שפירטה בהחלטתה מתיישבות עם כל אחד מליקוייו של המערער בפני עצמו ועם ההשפעה המצטברת של כלל הליקויים על כושרו לעבודה. כך, למשל, לגבי ההגבלה בעמוד השדרה, דובר על עבודות משרדיות פשוטות, ללא מאמצים גופניים.  לגבי סכרת עם נוירופתיה, הוועדה ציינה עבודות המאפשרות ארוחות סדירות. לכן, אין לומר שנפל פגם בהחלטת הוועדה בעניין זה, והטענה נדחית.

8.         אף אין לקבל את הטענה שהוועדה סטתה מהלכת מוהרה (עב"ל 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי). הוועדה סברה כי מצבו הנוכחי של המערער מתאים לקביעתה לפיה המערער מסוגל לעבודה במשרה מלאה בתנאים ובמגבלות מסוימות. הוועדה הביאה בחשבון את גילו הצעיר, השכלתו ועברו התעסוקתי, וביססה החלטתה, בין היתר, על יסוד התרשמותה מהמערער בעת ששוחחה עמו. בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק. לפיכך, שוכנעתי כי החלטת הוועדה מנומקת כדבעי.

9.         אין לקבל את הטענה שהוועדה לא התייחסה למסמכים רפואיים שעמדו בפניה, וזאת הן מהטעם שהמערער לא הצביע על מסמך מהותי ממנו התעלמה הוועדה, והן מהטעם שלערר לא צירף המערער כל מסמך רפואי שהוא. מקובלת עלי בהקשר זה טענת המשיב, לפיה נקודת המוצא של הוועדה היא הליקויים הרפואיים כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים.

10.       המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, נסמכת על מצבו הרפואי של המערער, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

11.       לאור האמור לעיל - הערעור נדחה בזאת.

12.       אין צו להוצאות.

13.       לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.